מוצאי שבת. אני עורכת את טקס ההבדלה עם הילדים סביבי ומברכת באושר, מבקשת פרנסה וכל הטוב לשבוע הקרוב. אחר כך מוזגת לי כוס קולה עם הרבה קרח, ומדליקה את הסיגריה הראשונה. סחרחורת קלה בראש, ואז מדליקה את הסלולרי. ההודעות מתחילות לזרום וטלפון ראשון נכנס. השם מוכר אבל אני לא בטוחה שזה מי שאני חושבת. אני עונה בחשש לאח של החברה הכי טובה שלי: "מה קרה?". "קרה אסון, בתי. בואי. היא ביקשה שתבואי".
רוצים להישאר מעודכנים אחר כל הידיעות החמות בראשון לציון?
הורידו את אפליקציית "השקמה ראשון לציון" באנדרואיד
הורידו את אפליקציית "השקמה ראשון לציון" באייפון
הצטרפו לקבוצת הווטסאפ של השקמה ראשון לציון כאן והיו הראשונים לדעת
המוות היחיד שהתמודדתי בחיי היה לפני עשור, כשסבתא שלי נפטרה, וזה היה קשה, כל כך קשה. והנה עכשיו, בפעם השנייה בחיים, אני נפגשת איתו. עם המוות. הבעל הטהור של החברה הכי טובה שלי מת כמו צדיק בערב שישי בסיום הארוחה. דום לב בגיל 44. השאיר אחריו חמישה ילדים, שלישייה בת 17, ילד בן שש ותינוקת בת ארבעה חודשים. אני בטוחה שמלאכים ליוו אותו בדרך למעלה עם איזה ניגון שבת שהיה שר ליד השולחן. עוברים לי בראש כמה רעיונות של שירים כאלה.
התלבשתי בשניות והגעתי לבית שעשיתי בו המון שבתות עם הילדים, שהמקום הזה היה מפלט עבורי הרבה שנים אחרי הגירושים, והיא היתה שם, החברה החזקה שלי שידעה תמיד לעודד ולדבר. היא שם והתפקידים שלנו התחלפו.
מה עושים עם מוות באמצע החיים? איך ממשיכים? מאיפה הכוחות להתחיל במקום שנגמר בו כל כך הרבה? בלוויה הקשה, בדמעות היא שואלת: "מי ילווה אותם איתי לחופה? מי ילווה את הקטן שלנו לבר מצוה? למי הם יקראו 'אבא'? השארת אותי לבד כי סמכת עלי בעיניים עצומות, אבל אני? אני שואבת את הכוח ממך. תלווה אותי מלמעלה ללמוד ללכת". וכולם סביבי בוכים, וגם העיניים שלי נהר זורם.
רוצים להישאר מעודכנים?
נגמרת השבעה, ומה בעצם עכשיו? איך הופכים להיות אמא ואבא יחד? ואילו מילים אפשר לומר שינחמו? כי שום דבר לא באמת עוזר וייקח זמן, הרבה זמן, עד שהחלל יתמלא, עד שהכאב ייחלש קצת. וכשהיא סיימה לשתוק היא ישבה וכתבה שצריך לעשות דברים עכשיו כי מי יודע מה יקרה בעוד רגע.
"יש לך משהו להגיד? תגיד, עכשיו!", כתבה, "יש לך משהו לעשות? תעשה, עכשיו! יש לך משהו לכתוב? תכתבי, עכשיו! יש לנו מחשבות של מעבר לזמן – מחר אני אתקשר, מחר אני אגיד, מחר אני אחבק, מחר אני אסביר. מסתבר שמחר לא תמיד מגיע. אז חשוב לי לכתוב ולומר לך וגם לך לעצור רגע, להסתכל על החיים שלכם ולהגיד תודה. תודה על מה שיש לכם. ללכת למי שאתה אוהבים, לתת חיבוק ולהגיד: 'אני אוהב'. תפזרו מילים טובות, תפזרו חיבוקים, תפזרו נוכחות. זה הרגע הזה, וזה כל מה שיש. הלוואי שהיה לי עוד רגע אחד… רגע אחד שיכולתי לחייך אליך, לחבק אותך וללחוש. אני את הרגע הזה פספסתי. אל תפספסו גם אתם".
אלה המילים של החברה הגיבורה שלי, של האמא שהולכת להיות לביאה כי אי אפשר אחרת.
ואתם – אמרתם? חיבקתם? עשיתם משהו טוב? כי זה הזמן וזה מה שקיים וכי לפעמים אין יותר עוד רגע.
גלי
עצוב וכואב!
קשה לנחם במצב זה אבל יש המלצה לקרא את ספרו של פרופ' ריימונד מודי: 'החיים שאחרי החיים'
וספרו של פרופ' בריאן וייס: 'שורשים ושיעורים בזמן' ספרים אלו מוכיחים מדעית (מוות קליני והיפנוזה עמוקה) שהנשמה היא נצחית והפרידה בין האנשים, ובעיקר אוהבים ומשפחה, אינה נצחית.
אבגד
חבר יקר שלי.. איזה אסון נוראי.
ציפי
עצוב מאוד בחור צעיר יפה עם חמישה ילדים אבידה גדולה תהיי חזקה אישה יקרה