"וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל" (פרשת שמיני)
יום רביעי בבוקר ואני מלווה אותו לבית משפט השלום בראשון לציון. הוא בתהליך גירושין מכוער, מגיע עם עורכת הדין שלו ואיתי. אני על תקן הרוח הגבית, אנחנו מתיישבים והדיון נפתח.
כמו בכל דיון לוקח זמן להתניע, אבל 20 דקות אחרי, כשהמנועים בפול גז, עומדת מולנו האשה שלפני שבע שנים נשבעה לו בברית נישואין אהבה עד סוף העולם. הנה היא כאן, ממציאה סיפורים ואגדות שגורמות לכל שערותי לסמור.
היא משקרת ומכפישה ועושה הצגה גדולה שלא תבייש את הקאמרי בהצגת ה-100, והוא כל הזמן הזה עומד עם מבט מושפל לרצפה ושותק. דממה.
רוצים להישאר מעודכנים אחר כל הידיעות החמות בראשון לציון?
הורידו את אפליקציית "השקמה ראשון לציון" באנדרואיד
הורידו את אפליקציית "השקמה ראשון לציון" באייפון
הצטרפו לקבוצת הווטסאפ של השקמה ראשון לציון כאן והיו הראשונים לדעת
פרשת השבוע היא פרשת שמיני. הפרשה נפתחת בשמחה גדולה – סיום חגיגות חנוכת המשכן. אהרון הכהן ובניו מקריבים קורבנות במעמד המשמח, אהרן מברך את העם, ובתוך כל החגיגה הזאת מתרחשת תפנית דרמטית וקשה: בניו של אהרון, נדב ואביהו, הקריבו קורבנות בצורה שונה ממה שהיה כתוב – "וַיִּקְחוּ בְנֵי-אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ, קְטֹרֶת; וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יְהוָה, אֵשׁ זָרָה–אֲשֶׁר לֹא צִוָּה, אֹתָם". כתגובה "לאש הזרה" שהקריבו בני אהרון יוצאת אש ושורפת אותם. חגיגות המשכן מסתיימות במוות של שניהם.
קיימים פירושים רבים למותם של בני אהרון. לפי אחד מהם, חוץ מ"האש הזרה" שהקריבו הם למעשה חיכו שמשה ואהרון ימותו כדי להחליפם. אחרים הציעו פירושים שלפיהם השניים עשו דין לעצמם ולא התייעצו עם משה ואהרן, שנכנסו שיכורים להקריב קורבנות ושהיו גאוותנים ולא התחתנו כי חשבו שאין אשה המגיעה למעלתם. הדעות חלוקות, אבל על דבר אחד מסכימים כולם: מתו שני בניו של אהרון, האיש הכי טהור וצדיק בארץ.
עד כמה שמות בני אהרון היה קשה ובלתי צפוי, תגובתו על מותם היתה קשה אף יותר: "וַיִּדֹּם, אַהֲרֹן". נשאלת השאלה – כיצד אפשר לשתוק כשהאמור במוות של ילדים, לא משנה במה חטאו? היכן הזעקה שיוצאת מהפה ללא שליטה באירוע כזה?
רוצים להישאר מעודכנים?
בתי לוין. צילום: אדי ישראל
רבי מנחם מנדל מקוצק טוען שאין זעקה גדולה מהדממה. לפעמים הצעקה הכי גדולה היא הדממה, השתיקה, משום שהכאב הכי גדול מגיע משם. בשונה מצעקה ומאיבוד עשתונות, הדממה מגיעה עם עוצמה, כמשהו פנימי ואוסף.
"למה לא צעקת בבית משפט? איך יכולת לשמוע את כל השקרים שלה ולא לענות, לצעוק לה שהיא שקרנית? איך שמרת על איפוק כזה ובשביל מה?", שאלתי כשיצאנו מהדיון והתפרקתי מבכי. "לא הוגן מה שהיה שם. היית צריך להראות חוזק. לדפוק על השולחן ולהגיד שהכל שקר".
נועם, כשמו כן הוא, חייך אלי והשיב: "לפעמים השקט הרבה יותר עוצמתי מהרעש, מהצעקות ומהמלחמות".
וכשהבטתי בו האמנתי לו, ורק השיר של עומר אדם התנגן לי בלופ בראש: "שקט מחריש את האוזניים, לא מוצא דבר שינחם".
Shai....
אכן כך!
כמה עוצמה בטור הזה בתי, כל מילה.
שבת שלום
הציצי
כשהלב זועק הנשמה שותקת, שמע ישראל