והיא עומדת שם בשמלה ונעלי עקב עם החברות שחלקן התחילו יחד בגן, ואני מסתכלת עליה ורואה קצת אותי והרבה אותה. אני מזילה דמעה, ועוד אחת. זאת הבת שלי שם, בת 18 וקצת, במסיבת הסיום של התיכון, ואני יודעת שתם עידן ועוד רגע מתחיל חדש.
כמה ציוני דרך יש לאדם בחייו? גן? כיתה א'? סיום יסודי? סיום תיכון? חתונה? ילדים ונכדים? בעיניי, סיום התיכון הוא אחד המרגשים שזוכרים לכל החיים. לרוב אני לא מהבוכות והרגישות, אבל הטקס שהייתי בו השבוע סיפר לי כמה היא גדלה וכמה עברתי אני.
רוצים להישאר מעודכנים אחר כל הידיעות החמות בראשון לציון?
הורידו את אפליקציית "השקמה ראשון לציון" באנדרואיד
הורידו את אפליקציית "השקמה ראשון לציון" באייפון
הצטרפו לקבוצת הווטסאפ של השקמה ראשון לציון כאן והיו הראשונים לדעת
במבט לאחור, מכיתה א' אני מלווה אותה לבד, כי ככה זה אחרי הגירושין, לפחות בשלי. לא היתה מסיבת כיתה שלא הייתי, לא היתה מורה שלא הכרתי, ובכל השנים גם הייתי בוועד בבית הספר כדי לדעת הכל ולתרום כדי שלבת שלי יהיה הכי טוב, והכל ממקום של גאווה. כן, אני אימא חד הורית, אבל הבת שלי שווה בין שווים.
לעולם לא נתתי לה להרגיש מחסור. ימי ההולדת שערכתי לה בגן, החברים שבילו אצלי בבית דרך קבע – את כל זה דאגתי להעניק לה, למרות שהרבה פעמים זה לא היה קל, מלווה בהרבה עומס של אמא שעושה הכל לבד ואבא שמעורבותו בחייהם מינימלית, פה ושם טלפון ומספר ביקורים בשנה שאפשר למנות על כף יד אחת.
והיו ימים קשים, ולילות עוד יותר, אבל במסיבת סוף השנה הזאת, כשראיתי אותה שם עם כל החברות שלה ובידיעה שתעודת הבגרות שלה תעבור את הממוצע של ה-100, בכיתי בכי של אושר. ולמרות שהגעתי לבד, ושאף אחד לא היה איתי כדי לטפוח לי על השכם, הרגשתי איזו יד אלוהים שטופחת ולוחשת לי: "זה שלך, חבקי את הרגע זה שלך".
כי מה האושר שלנו בסופו של דבר בחיים? לדעת שעשינו נכון, שחינכנו כראוי, שנתנו להם את ארגז הכלים לחיים האמיתיים. ועמית שלי, הבכורה, היא כזאת, וחלק מזה גם בזכותי. בלי להצטנע, זה לגמרי שלי, מקור הגאווה, עם הרבה כוח ודוגמה אישית של לא לוותר ושהכל אפשר לעשות ולהצליח אם נרצה מספיק חזק.
רוצים להישאר מעודכנים?
ישבנו בשורה ראשונה בטקס, שילבנו ידיים, הסתכלנו על המצגת עם התמונות שרצו מכיתה ז', והשיר שהתנגן היה "כמה טוב שנפגשנו" של אברהם פריד, ובכינו יחד, לא היה צריך לדבר ולשאול למה שתינו בוכות, כי ת'אמת, בדרך כלל לא היא בוכה ולא אני, דפקה משפחתית שכזו. אבל שם, במקום הזה, אמרנו תודה זו לזו, תודה עם דמעות, תודה על לחי ללחי וחיבוק גדול.
בסיום המסיבה, כל הורה הביא מתנה לילד שלו. את המתנה שלי התלבטתי אם לשמור לחתונה העתידית שלה או לתת לה ברגע הזה. יום לפני החלטתי שזאת תהיה המתנה למסיבה, ספר עם תמונות וברכות מהיום שנולדה – לכל שנה היתה שם תמונה מיום ההולדת ולידה ברכה שלי. בדף האחרון כתבתי לה: "עכשיו תורך להמשיך ולכתוב את סיפור חייך עם הרבה ימי הולדת מרגשים".
ורגע לפני שהמסך ירד, בסיום המסיבה, כל מה שחשבתי עליו היה המשפט שנאמר לרחל אמנו: "מנעי קולך מבכי ועינייך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך".
רוצים לקבל את כל הדיווחים וכל החדשות בזמן אמת?
הצטרפו לקבוצת הווטסאפ של השקמה ראשון לציון כאן והיו הראשונים לדעת
הדס
וואו ריגשת אותי מאד בתור אמא יש הורית לילד קטן.